הסוף הזה הוא באמת התחלה, של משהו אחר...

הסוף הזה הוא באמת התחלה, של משהו אחר...

לפני קצת יותר מחצי שנה, התקבצנו, צוערים מכל רחבי הארץ (והעולם!) ונכנסנו בשערי משרד החוץ בירושלים.

אחד הדברים הראשונים שעשינו היה להצטלם לתמונה רשמית ראשונה לרגל פתיחת הקורס. כך, נעמדנו זה לצד זו אנשים זרים לחלוטין וחייכנו למצלמה במבוכה מלאי חששות ואי ודאות מפני העתיד לבוא.

השבוע, התקבצנו שוב להצטלם לתמונה רשמית, אך הפעם מדובר בתמונה רשמית אחרונה לרגל סיום הקורס. האנשים לצידם עמדנו כבר אינם זרים, אלא אנשים איתם בילינו כל יום בחצי שנה האחרונה, ואיתם העברנו את רוב שעות היום והלילה (ולעיתים אף חוצה יום...). עבדנו יחד, צחקנו יחד ואפילו בכינו יחד.

בתמונת הסיום חיוך המבוכה הוחלף בחיוך של התרגשות וגאווה אשר מכיל בתוכו גם חששות לקראת התפקיד החדש.

לא להאמין שהקורס כבר נגמר.

כשמסתכלים אחורה ומשווים בין התמונות, על פניו נראה כי עברה רק חצי שנה, אך בתוך החצי שנה הזו עברנו כל-כך הרבה. קורס הצוערים דורש מחויבות רבה. מעבר ללוז העמוס שמתחיל מוקדם ונגמר מאוחר אנחנו נדרשים ללא מעט מטלות שדורשות מאיתנו לעבוד גם אחרי הלוז וכן, גם בסופי שבוע לפעמים. מסגרת תובענית מאוד, בכל זאת אנחנו צריכים ללמוד להיות דיפלומטים תוך בערך חצי שנה, ולהכשיר אותנו זאת משימה לא פשוטה.

אז מה היה לנו בדרך? חצינו את הארץ לאורכה ולרוחבה. למדנו על החברה הישראלית על גווניה, החוזקות והחולשות של מדינת ישראל, אתגרים, מדיניות ומה שביניהם. עברנו שיעורים, הרצאות וסדנאות מעשיות וביצענו לא מעט תרגילים ומשימות ובין כל אלה היו כמובן משובים שעליהם לא נכביר במילים. נחשפנו לעולם תוכן שלם ושיננו מושגים שלא שמענו קודם לכן ואפילו הספקנו לקבל הכשרה כקונסולרית. רכשנו המון ידע, כלים מעשיים והתפתחנו לא רק מקצועית אלא גם בפן האישי. למדנו בעיקר על עצמנו, במה אנחנו טובים ובמה עוד יכולים להשתפר, שיפרנו מיומנויות ניהול במקביל לעבודת צוות. מיכולות העברת מסרים מדיניים ועד להנפקת דרכונים, נגענו בכל הקשת של עבודת הדיפלומט. יש לנו עוד המון ללמוד, אבל את החלק הבא של הלמידה (המשמעותית) נעשה בשטח, דרך הרגליים.

אנחנו נפרדים פה ויוצאים להרפתקאות שונות ומרגשות. בתקופה הקרובה נתחיל להסתגל למקומות השירות שלנו וננסה ליישם את כל מה שלמדנו הלכה למעשה. המחשבה על לעזוב את הארץ הזאת בכלל לא פשוטה. החיבור לארץ הזאת הוא בריחות, בצבעים, בקולות וכמובן בטעמים. כאן נמצאים המשפחה, החברים וכל מה שלא ניתן להחליף. לא פעם עוברת המחשבה, אם אנחנו כל כך אוהבים את הארץ הזאת, למה אנחנו עוזבים אותה? עם כל הקשיים והגעגועים, אנחנו נוסעים עם תחושת שליחות גדולה שמניעה אותנו. אין ספק שהמעמד מרגש, אפשר לומר אפילו מלחיץ. בכל זאת מונחת לא מעט אחריות על הכתפיים שלנו, לייצג את מדינת ישראל. עם ארגז הכלים שאספנו בדרך, ננסה לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר.

מחכים ומצפים לאתגר ולהרפתקאות שבדרך, בואו לבקר ;)

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים..."