כל אדם צריך מצרים

מאת: שפרה וייס

כ"ג בניסן התשע"ט

[כל אדם צריך מצרים, אמנון ריבק]

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה

אַחַת,

שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלָיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,

לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

בימים שלפני חג הפסח קיבלנו את רשימת ההצבות שלנו לשליחות הראשונה. תוך המתנה ותחושות מעורבות של חוסר וודאות והתרגשות לקראת קבלת הבשורה, השיר הזה נשלח אלי מחברה קרובה לכבוד החג. ופתאום הכל התחבר.

המסע אליו יוצאים, ירושלים למענה יוצאים ואליה חוזרים. המדבר והפחד שביציאה אל המסע, והמים שנפתחים מאליהם כשאתה מעז ללכת לקראתם על אף האתגר וחוסר הוודאות שבמסע. הגאולה העצמית בהצלחה האישית להגיע למעמד בו אתה שליח רשמי של מדינת ישראל. האמונה והתפילה שמלוות אותך בכל תהליך, במיוחד בכזה שיש בו כל כך הרבה חוסר ודאות. הפרידה מארצנו ומבתינו, המסע שנעבור והתקווה שנצליח בשליחות הזאת ונחזור מחוזקים עם 'מסע שנזכור לעד בכפות הרגליים'.

השיר מלווה אותי מאותו רגע: בקבלת המינוי, בשמחה ובהתרגשות של כולנו מהשיבוצים, בגאווה המשפחתית, בניקיונות החפוזים לפסח (ככה זה כשאת בקורס...), בליל הסדר, בטיולים וטבע בחול המועד ובמנוחה המתוקה בחג שמאפשרת קצת חשיבה ואפילו רפלקציה (די נדיר בלו"ז הקורס...).

קבלת המינוי היא אירוע מרגש ועוצמתי וגם רגע שמתמלא בחוסר וודאות ותהיה – האם אני באמת מתאים לחיים האלה? האם אצליח במשימה החשובה והמורכבת הזאת? האם אני ומשפחתי מוכנים למה שנקריב למען השליחות הזאת? התחושה היא שכל התהיות, המחשבות, הדמיונות והתקוות מאותו רגע בו החלטתי לשלוח קורות חיים למשרד החוץ עד עכשיו מתנקזות לנקודה אחת והופכות ברגע אחד למוחשיות.

הקורס מלא באתגרים ומשימות. יש בו עומס, ריבוי משימות, ציפייה מתמדת לאוטודידקטיות, ליוזמה, לאיפוק, להבנת דבר מתוך דבר, להתמודדות עם חוסר ודאות, ולהקרבה אישית ומשפחתית. אך לתחושתי כל האתגרים האלה מתגמדים ברגע האמת הזה, ברגע בו מבינים מה אנחנו באמת עושים כאן.

אנחנו זוכים לתת חלק מהחיים שלנו למדינה אותה אנחנו אוהבים. להיות אלה שמגנים עליה ועל כבודה מפני רוחשי רעתה, אלה שמציגים את האור הטוב והיופי שבה בפני כל המתעניין בה (וגם אלה שלא...). כשהחלטתי לעזוב את העיסוק הקודם שלי ולנסות ולהתקבל לשירות החוץ הישראלי – זה מה שקיוויתי לו. לעיסוק שיש בו משמעות ותרומה למדינה שלי. זאת הגאולה האישית. זה קורה, והמים נפתחים מאליהם, אחרי מאמץ ובעיקר אומץ.

בשלב זה מורגשת גם ההקרבה שבשליחות. ההבנה שזו לא עוד עבודה, זה לא סתם רילוקיישן – זאת שליחות. מעתה והלאה אני, ובמובנים רבים גם משפחתי, מייצגים את המדינה. איננו אנשים פרטיים יותר. כל מהלך חיינו ינותב וישתנה בקצב השליחות והמשימה: מגורים, עבודה לבן הזוג, חינוך לילדים, פנאי, מעגלים חברתיים והרשימה עוד ארוכה. ברגע המינוי – פתאום האסימון נופל. נדמה לי שזה העניין בשליחות ובתרומה – הם כרוכים בהקרבה, תמיד.

בתוך כל המחשבות וההבנות מהדהד המסע. העוצמה והתעוזה שבמסע, חוסר הודאות האישית, המקצועית והמשפחתית שמגיעה עם היציאה אל המסע. אבל בעיקר תחושת הזכות הגדולה מהאמון שניתן בנו בשליחתם אותנו אל המסע הזה –

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

פסח שמח, שנה טובה ובהצלחה לנו בהמשך ההכשרה לקראת השליחות.