כשהאסימון נופל - שבוע האוריינטציה ושבוע ראשון בקורס צוערים

מאת: מייזי אליאש-פילקובסקי

בתוך הסיפור שנקרא החיים שלנו, לכולנו יש את הרגע הזה שאנחנו נזכור לשארית חיינו, יהיה זה לידת ילד, חתונה, ארוחת ערב עם אדם אהוב או הרגשת שלמות פשוטה בארוחת ערב משפחתית. לי אישית יש כמה רגעים כאלו, שאליהם אני חוזרת בלי מאמץ, תוך שניה אחת אני מריחה את הריח של אוכל ביתי חם, שלג כבד נופל בחוץ וקולה של סבתי ברקע. בדרך כלל הרגעים הללו מופיעים הרבה אחרי שהתרחשו באמת, מלווים בגעגועים ורגש נוסטלגי.

השבוע, רגע כזה נחקק בזיכרוני לנצח ובאותו הרגע, הייתי מודעת לחלוטין למה שקורה סביבי. ישבתי בכיתה מוארת, עם עוד 22 אנשים מכל רחבי הארץ והקשבתי להרצאה מרתקת על פעילותו של משרד החוץ. פתאום, אחרי כמעט שבועיים במשרד נפל לי האסימון, החיים שלי השתנו לנצח. אחרי 8 חודשים של מיונים, מבחנים וחוסר וודאות מוחלטת, הנה אני יושבת בכיתה עם האנשים האלה, כל אחד ואחת מהם יותר מרתק ומלהיב מהשני, וכולנו יחד, נצא למסע שבסופו נהיה אנשים שונים מאלו שנכנסו לאותה הכיתה באגף ההדרכה של משרד החוץ.

טקס פתיחה מרגש בהשתתפות ראשי המשרד ובני המשפחה שלנו

אני חושבת שאחת הסיבות שלקח לי כמעט שבועיים להבין את גודל השינוי בחיי היא הנחיתה הכה רכה שהמשרד הכין לנו בשבוע הראשון שלנו כצוערים וצוערות. כל צוער או זוג צוערים, יועדו לשבוע אוריינטציה באגפים השונים של המשרד. אותי ציוותו לאגף אירו-אסיה, וכבר בשעה הראשונה שלי הבנתי שהמשרד הוא המקום שבו אני רוצה להיות. הצוות של האגף קיבל אותי כאחת משלהם, עם חיוך רחב וזרועות פתוחות. נחשפתי לעבודה המאתגרת של האגף ואני מאמינה בלב שלם שבארבעה הימים שבהם ביליתי עם הדיפלומטים של המשרד, למדתי יותר מכל שנות הלימודים האקדמיים שלי יחדיו, דבר לא מחליף את הניסיון בשטח, כנאמר.

יום גיבוש בתל אביב

את שבוע האוריינטציה השלמנו עם יום גיבוש של הצוערים והצוערות במרכז הארץ. על אף הגשם שלא הפסיק לרדת, נהנו מכל רגע, הכרנו אחד את השני, אכלנו יחדיו והתחרינו על המקום הראשון במסלול חידות בתל אביב. ביום ראשון כבר התחלנו את הקורס באופן רשמי ומה אני אגיד לכם, אם שבוע האוריינטציה היה רך, אז השבוע הראשון היה חד כתער, עם לו״ז צפוף ומדויק על הדקה, הרצאות של שלל בכירים במשרד, שיעורי בית, משימות אישיות וקבוצתיות, מערכות מחשוב חדשות ושפה חדשה שיכולה למלא מילון מונחים שלם. ובתוך כל זה? הציפיה מאתנו למצוינות, אחראיות ויושרה לא מתפשרים, אחרי הכל יש סיבה שנבחרנו להגיע למעמד הזה, האחראיות על כתפינו היא עצומה וכולנו מחזיקים אותה בגב זקוף. עם כל זה, מישהו מתפלא, למה רק אחרי שבועיים חוויתי את רגע ״נפילת האסימון״?

חזרה לאותו רגע בכיתת הלימוד של קורס הצוערים. אז הבנתי שמצפים לנו שישה חודשים של אתגרים בלתי נגמרים, של נסיעות בוקר קבוצתיות לירושלים, לימוד עד שעות הערב המאוחרות וחשיפה לאינסוף תכנים הקשורים לעולם הדיפלומטיה הישראלית. הסתכלתי על המרצה ואז ימינה ושמאלה על חבריי לכיתה ובאותו רגע הבנתי בלב שלם, שאני במקום הנכון ביותר עם האנשים הנכונים ביותר לעבור איתם את המסע המופלא הזה שבסופו אני ובן זוגי נארוז את המזוודות ואת החתולים וניסע לצד השני של העולם בכדי לייצג את הבית שלנו. אני מאחלת לחבריי לקורס ולעצמי הצלחה, אני גאה בכולנו ויודעת שאנחנו נצליח!