בחיים לא נהניתי ללמוד כמו עכשיו

מאת: יותם קריימן

ההרצאות בקורס הן לא סתם סיפור או עובדות. הן מסע בזמן.

המרצים לוקחים אותנו איתם לשבת בקרון רכבת הלילה של הרצל לאיטליה, במחלקה ראשונה, עדים לשיחה שלו עם הצייר שלימים יקשר אותו לאפיפיור. הם מדריכים אותנו בטיול בדמיון לאיראן לימים שלפני המהפיכה, להכיר את התנהלות השאה שארז מזוודה במהירות כשהיה סימן לחוסר יציבות. הם לוקחים אותנו עד קצה העולם, לשיחות על כלכלה של ישראל עם סין, או לפגישה מרגשת טעונה בחיבה עם המאורים של ניו-זילנד. אנחנו לומדים להכיר את החוזקות והחולשות, כדי להתגבר על החולשות ולהעצים את החוזקות – גם של ישראל וגם של עצמינו.

שמי יותם קריימן, בן 32. אני מגיע לקורס בעיקר מהעולם האקדמי. תואר ראשון מהבינתחומי בהרצליה, תואר שני מאונ' מסאריק בברנו, צ'כיה, ושנתיים לתוך הדוקטורט באותו מוסד. את העשור האחרון של חיי העברתי בכיתות לימוד, כסטודנט וכמרצה. כשבוחרים תחום לימודים, שתי פרספקטיבות צצות כמעט מיד: אילו קורסים אני מתחבר אליהם ורוצה ללמוד יותר, ומה אעשה עם התואר. לעיתים תשובות לשאלות אלו עולות במהלך הלימודים, ולעיתים לא במהלך הלימודים ואפילו לא אחריהם. בעולם האקדמי, תפקיד המרצה הוא להצית ניצוץ של עניין, לגרות את הרצון ללמוד, לקרוא ולחפש מידע – שלא כמו בתקופות עבר, המרצים אינם שם כי הם מקור הידע היחידי, הם שם כדי להכווין אותנו במחקר ולעזור לנו לשאול את השאלות הנכונות.

החלק הראשון של קורס הצוערים, מוקדש לרכישת ידע, עם דוושת הגז מוצמדת לקרקע. ניכר שבניגוד לאקדמיה, השאלות הללו קיבלו מענה מבעוד מועד. הלימודים – הם רכישת מקצוע הדיפלומט. עם כל הרצאה, מרצה, עם כל שאלה, סדנה, או דיון, עם כל התנסות, סבב, ישיבה או מטלה – אנו מגלים את רזי המקצוע. הוא מורכב ועדין, הוא תובעני וייחודי, הוא מציע לנו לספר את סיפורה של מדינת ישראל ובכך להפוך לחלק ממנו, אבל אין ספק שזהו מקצוע. וההרצאות – הן הדובדבן שבקצפת עבור כל מי שמתעניין ביחסים בינלאומיים, במדינות האזור, בארץ ישראל, אזרחיה ותושביה, בהיסטוריה, בממשל, במדעי המדינה, בתחומים של דיפלומטיה, אסטרטגיה, הזירה הבינלאומית, תרבויות, תקשורת, אידיאולוגיות, ופוליטיקה.

להתחבר לחומר הלימוד- זה קל כי זה מרתק. ובכך נענית השאלה של – כל הרצאה – ידוע לנו בדיוק מדוע הידע הזה חשוב לתפקיד, וכולנו מריצים בראש את הרגע בו נישאל, על ידי סטודנטים זרים על איראן, או על ידי עיתונאים מהעולם על איכות הסביבה בישראל. אנחנו מתרגלים עמידה מול קהל תוך כדי מינוף הידע בתחומי דיפ"צ (שזה קיצור של דיפלומטיה ציבורית) או יחסי ישראל – אסו"פ (שזה מדינות אסיה והפסיפיק, או האוקיינוס השקט).

לא יכולתי להעלות על דעתי לפני ההגעה לפה כמה אתאהב בעשייה הזו, כמה אתאהב מחדש במדינה הזו, וכמה קל לצבור ידע כשאתה מרותק. בחיים לא נהניתי ללמוד כמו עכשיו.

בטקס הפתיחה של קורס צוערים בשירות החוץ