!ביום בהיר אחד, המציאות הופכת לחלום
- mfacadets35
- Mar 4, 2019
- 3 min read
מאת: איהאב הנו
לפני עשרה חודשים בערך החלטתי את אחת ההחלטות הגורליות בחיי עד כה, החלטתי שאני רוצה להצטרף לקורס צוערים של משרד החוץ (לשמחתי גם התקבלתי). לפתע התחושה הדו קוטבית הזאת, בין הסיפוק מהחיים שלך לבין הרצון העז לעשות משהו בעל ערך, בעל משמעות שאתה לא כל כך יודע מה הוא, נעלמת כלא הייתה. פתאום אתה נמצא במקום שאתה יודע בדיוק מה אתה רוצה לעשות ומרגיש נכון לעשות אותו. פתאום המציאות הופכת לחלום!
לא תכננתי או חלמתי להגיע לקורס צוערים. כששאלו אותי מה אני לומד (יחב״ל) כמעט בכל המקרים שאלת ההמשך הייתה האם אני מכוון להגיע למשרד החוץ. התשובה שעניתי תמיד הייתה: ״ממש לא! למה לי לקחת את משפחתי למקומות מוזרים ולגדל את ילדיי במקומות נידחים?״ . אבל ברגע שהמכרז נפתח, למרות התשובות שעניתי ומסיבה שלא הבנתי בזמנו, לא היה לי ספק שאני מגיש מועמדות. כיום אני יודע בוuדאות שזה משהו שחלמתי עליו באופן לא מודע. אני נזכר פתאום בסיפורים על ד״ר רדא מנצור הדיפלומט הדרוזי מהכפר עוספיא. עוד כשהייתי ילד קטן שמעתי את ההורים מדברים עליו בגאווה. רדא הספיק לעשות תפקידים רבים בשירות החוץ הישראלי כולל תפקידי שגריר בברזיל ובאקוואדור והיה לדרוזי הראשון שנשלח לשליחות דיפלומטית כאיש מקצוע ולא כמינוי פוליטי (וגם מילא תפקיד שגריר בגיל 35 ! גאווה, כבר אמרנו?). כששמעתי סיפורים אלה, כמובן שהתמלאתי גאווה. כיום אני מבין למה הגשתי מועמדות למכרז ללא היסוס, פתאום גיליתי שהיה לי חלום ששכחתי אותו . חלום להיות דיפלומט ישראלי.
כשליש קורס מאחורינו כבר. עדיין קשה להאמין שאתה נמצא בתוך העולם הזה, עדיין קשה להאמין שאתה בהכשרה הדיפלומטית שלך. כנראה שהאינטינסיביות, השעות הרבות והדרישות הגבוהות (בכל זאת קורס צוערים של משרד החוץ) לא משאירות לך הרבה זמן לחשוב על מהות הדברים שאתה עושה. בתוך כל זה יש את המשפחה, ההורים, האחים והאחיות, החברים וכמובן האישה (ילדים? מתישהו בעתיד הקרוב). מכיוון שאשתי היקרה לומדת בצפון הארץ לימודי הנדסה והיא בשנה הרביעית של התואר, היה ברור שהיא נשארת בתקופת הקורס בכפר (ג׳וליס) ולא עוברת בשלב זה לבירה. במצב זה אנחנו מתראים רק בסופי שבוע, (לא לרחם עלי, מאות קציני צה״ל קרביים רואים את הבית פעם בשבועיים). בעולם מתוקן (שלא קיים), היינו שמחים אם שני בני הזוג היו מסיימים עבודה בשעות נורמליות וחוזרים הביתה להכין ארוחת ערב משותפת (חלום של כל צוער בימים אלה). אך המציאות קצת יותר מורכבת כמובן.
החלום להיות דיפלומט כרוך במציאות מאוד תובענית, שדורשת המון הקרבות ממך ומהתא המשפחתי שלך. למציאות מורכבת זו יש שני רבדים עיקריים: רובד אחד זה הקורס עצמו, כאמור קורס אינטנסיבי וקשה, שמוציא ממך יכולות שלא הכרת שקיימות אצלך. קורס שמביא אותך לקצה גבול היכולת שלך, ואם כבר הזכרנו את קציני צה״ל, אז הקורס מזכיר לי במידה מסוימת את המשפט האגדי של קרמבו מהסרט ״מבצע סבתא״: ״מתחילים הכי חזק ולאט לאט מגבירים״. ללא ספק, אם מרפים קצת, מפסידים! תקופת הקורס התובענית דוחקת הצידה את הפנאי המשפחתי ומשאירה לך ולמשפחתך מעט זמן והרבה געגועים, אך תקופה זו היא קצרה יחסית.
המורכבות של החלום להיות דיפלומט היא בעיקר ברובד השני והוא השליחות. להיות דיפלומט זה להעמיד אותך ואת התא המשפחתי שלך באחד המבחנים הקשים ביותר. מחד יש רצון עז של המשפחה שלך לראות אותך מצליח, מאידך ההצלחה שלך כרוכה במחיר יקר מאוד שלא הרבה משפחות מוכנות לשלם. המעברים התכופים ממקום למקום, גידול ילדים הרחק מהמולדת, ניתוק וריחוק מהתא המשפחתי המורחב ומחברי הילדות, כל אלה הם חלק מהמציאות של הדיפלומט. בהתמודדות הזו נדרשת התמיכה של המשפחה, מעטפת החום והאהבה, ורשת הביטחון שרק משפחה יכולה לספק. ללא כל אלה יתקשה כל אדם בכל עמדה ותפקיד לבצע את הנדרש, במיוחד הדיפלומט.
הגשמת החלום דורשת עבודה קשה. היא שזורה במציאות תובענית ובהקרבה עצמית ומשפחתית. מציאות שדורשת משמעת עצמית, יכולת למידה, הסתכלות עניינית, יכולת ביצוע גבוהה בתוך זמן קצוב, קבלת משוב והשתפרות מתמדת. אלה לא קלישאות ריקות מתוכן, אלה החיים שבחרנו לעצמנו. בחרנו להיות דיפלומטים, בחרנו לייצג את המדינה ואין דבר יותר מספק ונעלה מזה. כאשר המטרה הזאת עומדת לנגד עיניך, כאשר אתה רואה את הפסגה, האתגר הקשה הופך לסיפוק. כל התקדמות לעבר הפסגה מזינה עוד יותר את הרצון להגיע לשם. כאשר המציאות שלך הופכת לחלום, אתה מקדיש את עצמך למענו!
Comentarios