המור"קים אוי המור"קים של משרד החוץ!

מאת: מעין בן טורה

אני בשבוע 11. כן מאז שאני בקורס צוערים הזמן נמדד לפי שבועות. זה לא סימפטום של היריון, אבל כשאני חושבת על זה זו בהחלט מטאפורה לא רעה למה שעובר עלינו. הציפייה שלנו לעתיד גדולה. אנחנו התחלנו תהליך בו משהו צומח וגודל גם בנו, כאדמה המשוועת לחיים. כשאני מנסה להסביר לאנשים מה בדיוק, מה התקופה שעוברת עלינו, זה יכול להישמע קצת הזוי למי ששומע את התיאור. בעיקר כי אין לנו מושג של ממש מה הולך עוד לעבור עלינו בקורס או יותר מזה – באיזו מדינה נשובץ בסוף התהליך! עמימות היא שם המשחק.

למי שעוקב בפייסבוק, תגלו שבפינת "הכר את הצוער" התחלנו לנחש איפה נוצב (ייתכן תוך רמיזה לאן אנחנו רוצים להגיע – אני לא אאשר ולא אכחיש). מן משחק הימורים שרק אנחנו יכולים לצחוק ממנו. "מחכים למנילה" זה הדיבור פה במסדרונות. אין ספק שזה גורם לדם לבעבע. תמיד אהבתי את תחושת ההרפתקה. כשעבדתי בעבר באל על וזכיתי בכרטיסים חינם (על בסיס מקום פנוי), הכי נהנתי מתחושת הלא נודע. פשוט להגיע לשד"ת, לבדוק באיזו טיסה יש מקום, ויאללה! לטיול יצאנו!

רק שהפעם זה הרבה יותר משמעותי. מדובר בחמש שנים הקרובות בחיי (והקריירה שתמשיך). בהן אני אמורה להיות מוצבת בשתי מדינות ויותר מזה, לעשות הכל מהכל – קונסוליה, דיווחים, להרים אירועים, לשכנע שרים ואם צריך גם להזיז הרים. כשאני מסתכלת על הצוערים סביבי אני מבינה שבאמת לא כל אחד יכול לעשות את מה שאנחנו עושים. אתה צריך להיות אדם שמגלה גמישות ופתיחות מחשבתית גדולה מאוד. "כי אם לא תתאים את עצמך לתנועות הגלשן הסבירות שתיפול ממנו מאוד גבוהה, לא להילחם בגלים, לזרום איתם" – כמו שאמרה לי פעם יוגיסטית מושבעת ולקחתי את המשפט הזה איתי. צריך להיות פתוח לחוויה הזאת ולהיות אדם שאוהב שינויים. נמסטה לזה!

האנשים שאיתי פה הם ממש כמו חברי צוות בצבא במובן מסוים. יש תחושת הוואי שאף אחד לא יבין באמת אם הוא לא חלק. אם יורשה לי – יחידת עלית! (צנועה שכמותי - האנשים פה הרבה מעבר לעלית). יש לנו אפילו את "הסלנג הצבאי שלנו" הדיפ הוא ממש לא מטבל - אלא דואר דיפלומטי, ארבל זה לא שם של חברה - אלא קיצור לארגונים בינ"ל, אחמ"ש זה לא המנהל המקועקע בתקופה שבו ברמנת בת"א – אלא הליך איחוד משפחות וא"א זה לא משהו שאומרים פה על עבודה טובה - אלא איחוד אירופי. עוד נותן תחושת צבא וגורם לי להתרגש ממש - זה המור"קים! אוי המור"קים של אנשי המשרד הזה, זה לא נורמאלי! אין אחד שפגשנו שאין לו סיפור פשוט מטורף שגורם לי להבין למה אני פה. למה תמיד נמשכתי לדברים דינאמיים, דורשים יצירתיות ונותנים לי להרגיש במרכז העניינים (למי שלא יודע לפניכן עבדתי בחדשות 10 אולי זה יסביר כמה דברים).

צילום: דניאל אלפנדרי

כל אנשי המחלקות השונות שזכינו לפגוש עד כה היו בכמה מדינות לאורך הקריירה – כשכל אחת יכולה להיות ביבשת אחרת לגמרי (לך תלמד ותסתגל לעולם חדש כל כמה שנים). כל אחד יכול לספר פה על מבצעים מטורפים שנעשו בסיוע השגרירות או פשוט סיפורים אישיים שכאילו נלקחו מסרט: על "הסיפור ההוא שנתקעתי במעלית עם המלך האפריקני אז ניצלתי את ההזדמנות לדבר על נושא חשוב... זוכר את זה?" או "על הפעם ההיא שאשתי חטפה מלריה וחיינו מהפסקת חשמל להפסקת חשמל" או הוותיקים שמספרים בהתרפקות על העבר איך "פעם היו מעבירים אבקת חלב בדיפ לתינוקות של העובדים כי במקומות האלה פשוט לא היה – אתם הצעירים לא מבינים מה זה"...או חלילה "בשבוע הראשון שלי הייתה הפיכה צבאית! ומצאתי את עצמי דואג לשלומם של מטיילים".

כן. זה אמיתי. תפתחו עיתון כל בוקר ותראו שם לפחות כתבה אחת על משהו שמשרד החוץ עמד מאחוריו באיזה אופן ולא ידעתם על כך. כי אנחנו עושים פה הכל מהכל. אבל בעמימות כבר אמרנו? מקידום הסכמים בין מדינות, פתיחת קווי תעופה, סיוע לישראלים בחו"ל, סקירות על המדינות בהן אנחנו נמצאים, לדאוג לביקורי בכירים ועוד כל כך הרבה שאין מקום לפרט פה.

מה שהכי מוזר לי זו הידיעה שאני בקיץ כבר לא אראה את החברה' האלה שאני מבלה איתם כמעט את כל היום שלי. זה קצת לא נתפס. מזל שיש היום וואטסאפ ושיש לי 22 חברים בספיד דייל. הבדל השעות, זה כבר סיפור אחר. אחרי כל זה מבינים למה אנשים נמצאים פה. העבודה הזאת היא בעיקר לנפש ופחות לכיס. אם מחפשים משהו אחר – זה לא כאן. צריך להנות מהחוויה ומהמסע. אני בעיקר מקווה שגם לי יהיו מור"קים לספר. גם אם בסוף נוצב במדינה "קשת שירות" לפי הגדרת המשרד.

או כמו שאני אומרת "קשת שירות יש רק בלחם".

המשך יבוא ;)