יום הולדת, אמצע קורס ומחשבות על כדורסל ומשרד החוץ

מאת: עדי אופיר-מעוז

יום הולדת, לפחות אצלי, זה סוג של ספירת מלאי. לא רק יום לחגיגות אלא בחינה של מה עבר עלי בשנה האחרונה, איפה אני ביחס למטרות שהצבתי לעצמי, לטוב ולרע, ומה הלאה. ככה עשיתי גם השנה. רק שהשנה הזו, אחרי הרבה שנים, חזרתי להיות קורסיסטית. זה ממש לא פשוט בגיל 37 לעצור את הכול, לשחרר את הימים (והלילות) ולחיות במסגרת שמישהו אחר קובע את לוח הזמנים. הסיבה לטירוף – קורס הצוערים של משרד החוץ. גם אני כמו חלק מחברי לקורס, למדתי מדעי המדינה ולא תמיד ידעתי מה לענות כששאלו "למה זה טוב?" או "מה עושים עם תואר כזה? מלמדים אזרחות?". אני, בשונה מחלק מחברי לקורס, לא ידעתי איך מתקבלים למשרד החוץ או על קיומו של קורס הצוערים. מזכירת התואר השני, היא זו שסיפרה לי על קיומו של הקורס והמליצה עליו.

שנה שעברה, בערך בתקופה הזו, קיבלתי החלטה עם עצמי לעשות שינוי מקצועי, נזכרתי בקורס הצוערים, והגשתי מועמדות. למיונים הגעתי בלי הרבה ציפיות, רק עם ההבטחה לעצמי לתת את המקסימום. לשמחתי, היו שלבים שמהם ממש נהניתי וכמובן אחרי כל שלב, ההתרגשות התגברה ואיתה החששות. "כגודל הציפיות, גודל האכזבות" אמרתי לעצמי כל הזמן והרשיתי לעצמי לשמוח באמת רק כשראיתי במייל את המשפט - "ברוכים הבאים למשרד החוץ"!!

ידעתי שעומד מולי קורס מאתגר, אבל לא שיערתי עד כמה. כספורטאית ומאמנת עם קילומטראז' לא קטן, מצאתי הרבה נקודות משיקות הן ברמת הקורס-קבוצה והן ברמת התכונות האישיות. בעקרון מדובר בגיבוש של קבוצה, עם הכרות חלקית מהעבר, שכעת פועלת באופן תדיר ואינטנסיבי לשם השגת מטרות ויעדים משותפים. בדומה, בקבוצת כדורסל, כל עונה משתנות השחקניות, הצוות המקצועי (לרוב) ואף מיקום המועדון. בנוגע לתכונות הנדרשות, שחקניות ברמה גבוהה הן כאלו עם משמעת עצמית ברמה גבוהה ביותר ודבקות במטרה, תכונות אותן חייבים בכדי לשרוד בקורס הקשה והאינטנסיבי. תכונה נוספת שחייבים – להיות שחקן קבוצתי – Being a team player . בקורס עצמו נעשית למידה ויישום של יכולות אישיות , אבל כמעט תמיד אותן יכולות מיושמות לא באופן אינדיווידואלי אלא בשיתוף – בזוגות, בשלשות או יותר. כדורסל הוא ספורט קבוצתי, ולא ניתן להצליח ולנצח לבד, כמו במשחק, כך גם בשגרירות בעתיד, העבודה נעשית בשיתוף, ולא ניתן להצליח לבד, עובדה שמושם עליה דגש רב במהלך הקורס. בסופו של דבר, התחושה שלי היא שמנסים מצד אחד לתת לנו לטעום ומצד שני להעצים אותנו בכל מיני תחומים, בכדי להכשיר אותנו בזמן קצר יחסית לעבודה קשה ומורכבת.

בקורס עצמו, אנחנו עוברות (כן אנחנו קורס עם רוב מובהק נשי) תהליכים קבוצתיים דומים לקבוצת כדורסל. ההתחלה מלווה בהתרגשות רבה וחששות ולאחריה מתחילה הכרות שטחית, בה כל אחת מרשה לעצמה להשתחרר יותר דבר שמייצר אנרגיות חיוביות יותר אצל כל אחת ואחד (טוב נו יש גם כמה גברים). השלב הבא, גם בקבוצת כדורסל וגם אצלנו, הוא שלב יותר מורכב. קורס הצוערים הוא ארוך ומציב בפנינו, הצוערים קשיים ואתגרים באופן מדורג במטרה לראות כיצד אנחנו מתמודדים עם המשימות הרבות והלחץ ולסייע לנו לרכוש כלים להתמודד איתו בעתיד באופן מוצלח יותר. לדעתי, זהו שלב הגיבוש האמיתי, גם בקבוצת כדורסל. כאשר כל אחת מרשה לעצמה להשתחרר ולהוציא את האמת שלה החוצה, והקבוצה צריכה להיות מספיק אינטליגנטית ובוגרת כדי להבין שכדי להפיק את המיטב מכל אחת, היא צריכה להכיל אותה (או אותו).

את חוסר הודאות (העמימות) בקורס, אני מקבילה לחשיבות חשיפת שחקניות לסיטואציות חדשות ומפתיעות באופן תדיר באימונים כדי להכינן בצורה הטובה ביותר. בשירות החוץ קיים מגוון הרחב של מדינות השירות ותחומים בהם מתעסק המשרד, ולא ניתן לחזות מראש את הסיטואציות והתרחישים שבהם ניתקל בשירות. בקורס, מלבד ספיגת כמויות אדירות של מידע בזמן קצר, וכניסה למערכת ארגונית חדשה, מעמידים אותנו כצוערים בפני סיטואציות חדשות ומורכבות ומספקים לנו פידבק תמידי כדי לייצר שיפור מקסימלי בזמן המועט של הקורס.

אז בשנה האחרונה, עזבתי קריירה פורחת כמאמנת כדורסל ועשיתי שינוי של 180 מעלות – למשרד החוץ. עבודה ותחום בהם עסקתי מאז חטיבת הביניים, שמאוד אהבתי (וגם הצלחתי והוערכתי ) לטובת משרד החוץ, תחום משמעותי וחשוב, אבל שונה באופן מהותי, ומצריך ממני ארגז כלים אחר לחלוטין. במקביל, התכונות ששירתו אותי כל כך טוב בקריירה – כמו משמעת עצמית, עבודת הצוות והיכולת כל פעם להסתגל מחדש, משרתים וישרתו אותי מאוד בתפקיד החדש. קורס הצוערים מאתגר לא רק את היכולת המנטאלית והרגשית אלא גם את סף שעות השינה אליו התרגלתי ב-37 שנות חיי הראשונות (פחות שנתיים בצבא בעצם) אבל מי שאיתי שם היא המשפחה. עם שני ילדים קטנים בבית, אשתי, ספגה את מירב הנטל , אם לא את כולו. ולמרות ההבנה שמדובר במשימה לאומית ממעלה ראשונה , והשליחות החשובה והמעניינת שעומדת לפני, ובתקווה גם לחוויות והרפתקאות, בקורס, כמו גם בשירות עצמו, ההבנה מהמשפחה והגיבוי שאני מקבלת הם שנותנים לי את האנרגיות והכוח להמשיך כשקשה. ולא, אין כאן בחירה הגיונית, כולנו עוזבים קריירה מוצלחת, כולנו משאירים משפחה בארץ, כולנו מתרחקים מכל מה שמכירים, בשביל עבודה שהיא גדולה מאיתנו, במטרה לייצג את ישראל בצורה הטובה ביותר ולעזור ולקדם אותה בכל מיני דרכים באחת ממעל 100 הנציגויות הישראליות בעולם. עבודה שגורמת לך לקחת את עצמך ואת המשפחה ולא לדעת איפה תגורו בעוד שנה או ארבע או עשר, כי מה שחשוב הוא המטרה שלשמה אני כאן והיא בדיוק כמו שהיא נקראת – שליחות.