לאמן את השריר: עמידה מול קהל

מאת: שני אזולאי.

עמידה בפני קהל.

נשמע קל.

הימים שלנו מורכבים בחלקם הגדול מהרצאות של האנשים המומחים כל אחד בתחומו, וכל מרצה סוחף אותנו בידע ובקסם האישי שלו. מה שגורם לי לחשוב- גם אני יכולה!

טיעון טוב, דוגמא עניינית, הוכחה (ואם היא מצולמת מה טוב) ויש לך הרצאה מושלמת. לא?

במשך שנים הדרכתי בתנועת נוער, בתיכון למדתי תיאטרון, ולאחר מכן פיקדתי בצבא על כיתות ואפילו על מחלקות, אבל כשאני עומדת מול החברים בקורס, בתרגול עיתי של פרזנטציה, אני מוצאת את עצמי מרגישה משהו מוזר, האם אני מתרגשת? לחוצה? לא הגיוני, אלו אותם האנשים שאני מבלה איתם כל יום, כל היום במשך יותר מחודש, אפילו שתינו קפה יחד עשר דקות קודם לכן.

אולי זה הסוויצ' למשהו רשמי יותר, אולי זו התחושה שעכשיו צופים רק בך, אבל יותר מהכל זה שאף אחד לא סיפר לי שעמידה מול קהל מחייבת תרגול, היא כמו שריר- אם לא משתמשים בו הכושר יורד.

החדשות הטובות הן ששריר כמו שריר נשאר חלק ממך, הוא לא נעלם הוא רק צריך חיזוק: תרגול, תזונה נכונה ובעיקר התמדה והתוצאות לא יאחרו לבוא.

זה לא קל, התרגול. אבל איכשהו כל פרזנטציה כזו ממלאת באדרנלין שרק גורם לי לצפות לפעם הבאה, להזדמנות להשתפר, ליישם עוד טכניקה ולהפנים עוד טיפ, להיות צעד אחד יותר קרובה ללהיות המרצה הסוחפת הזו, המרתקת, בעצמי.

זו לא רק העמידה מול הקהל, כדי להעביר מסר אתה צריך ללמוד לבנות טיעון. כשישבתי עם חברה בסוף השבוע בבית קפה וסיפרתי לה בהתלהבות על אחת ההרצאות המוצלחות שזכינו לשמוע מצאתי את עצמי חושבת -זה היה נשמע אחרת אז באולם. יש משהו בעמידה מול חדר מלא, כשברקע מלווה מצגת שבדיוק משלימה את הטיעון, סיפור אישי שמועבר " על הדרך", המרכיבים שיוצרים חוויה עבור המאזינים. אנחנו לומדים בקפידה את האומנות הזו ולהתמקצע בה זה לא קל כפי שזה עשוי להראות. ושוב התחושה הזו, הרצון להשתתף, להשתפר, להפוך למרצה עם יכולת השפעה. אנחנו לומדים להיות האנשים שאנשים אחרים מספרים עליהם לחבר בבית קפה- איפשהו בעולם.

ההתמקצעות בהעברת מסרים ובעמידה מול קהל היא סוג של משל לכל מיומנות שנרכשת בקורס. אנחנו לומדים להיות מומחים בתחומים שונים כי עבודת הדיפלומט מגוונת ויכולה להראות אחרת שלוש פעמים ביום: ראיון לתכנית בוקר מקומית, מפגש עם ראשי הקהילה היהודית לצהריים והרצאה בפני סטודנטים ליחסים בינלאומיים בערב. אנחנו לומדים ומתרגלים, חוזרים ומשתפרים, מתאמנים ומתחזקים. כשאדרש להרצות מול קהל בעוד כמה חודשים, ביעד השליחות, הבטן תתהפך מסיבה אחרת. אני כבר אהיה אחרי הרבה תרגולים, מקצות שיפורים והטכניקה תהפוך טבעית. הסיטואציה המרגשת באמת היא ההבנה שזכינו לייצג משהו גדול וחשוב בהרבה- את מדינת ישראל, וזו אם תשאלו אותנו, סיבה ממש טובה להתרגש.