"לתת את הנשמה ואת הלב לתת, לתת כשאתה אוהב ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל עוד תלמד לתת לתת"

מאת: אליקים דרנג

יש האומרים כי לעיתים הזמן טס. אין ספק כי בקורס הצוערים שלנו אמירה זו פוגשת את המציאות. השבוע נכנסנו לשליש האחרון של הקורס ועוד כחודשיים אנו מגיעים לקו הסיום שהוא גם קו ההתחלה של הקריירה שלנו כדיפלומטים בשירות החוץ של מדינת ישראל. קשה גם להאמין שעוד כחודשיים רובנו נפרד מההורים, מהאחים ומהאחיות, ממשפחתנו המורחבת והקרובה, מהחברים, מהבית, מהשכנים, מאולם ההרצאות ע"ש וולטר איתן ז"ל, ממסדרונות משרד החוץ, וגם ממרבית חברינו לדרך בקורס הצוערים שהפכו עם הזמן לבני משפחתנו החדשה הלכה למעשה. הרגשות מעורבים ויחד עם הקושי, כובד האחריות שעל כתפינו, והאתגרים היום יומיים, קשה גם שלא להתמלא בגאווה. כן, גאווה הן מכברת הדרך שעברנו עד כה והן מהזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לייצג את מדינתנו – מדינת ישראל במדינות אליהן נצא לשליחות כבר בקיץ זה וחלקנו בקיץ הבא.

בשבוע שעבר, הייתה לי הזכות להשתתף בטקס שנערך באולם הכנסים של משרד החוץ לציון יום השואה והגבורה. לטקס הגיע ניצול השואה דוד) דוגו( לייטנר, אשר דמה מאוד לסבא ז"ל במראה ובחיתוך הדיבור. דוגו גולל את סיפור חייו שהוא למעשה סיפור חיי האומה. קשה היה לי שלא להזיל דמעה. בסוף הסיפור במעמד נדיר ומרגש מאין כמוהו, ביקש דוגו מכל עובדי המשרד לקום על הרגליים ולצעוק יחד איתו "עם ישראל חי" שלוש פעמים. יש רגעים בחיים שלנצח יחרטו בליבנו. זה היה אחד מהם.

מבחינתי הקורס הוא חיבורו של תצרף שחלקיו הם חלקים מניסיון החיים שלי אשר התחברו בצורה מופלאה לכדי תמונה אחת ברורה. כל תוכן מקצועי, כל סדנא, כל הרצאה פוגשת תקופה אחרת בחיי.

למי שיתבונן מהצד על התהליך האינטנסיבי שעברנו למן תחילת הקורס, ניתן יהיה להבחין כי התחולל בנו שינוי ויש האומרים ליטוש. אני מאמין כי מדובר בתהליך מבורך שהחל ואשר ימשיך וישרת אותנו בתפקידים השונים והמגוונים אותם נמלא בשליחות המדינה. תהליך זה כמו לידה כרוך בצירים, בכאבים וברגעים לא פשוטים אך תודות לתמיכת צוות ההדרכה המסור, שמאמין בנו, שלא מוותר, נאה דורש ומקפיד בקטנה כבגדולה נראה כי הלידה תהא מוצלחת ותביא לחיים חדשים.

אך לא רק לצוות ההדרכה המסור שמורה התודה אלא תודה מיוחדת שמורה למשפחות התומכות בנו ולבני הזוג האהובים שבלעדיהם אין. פשוטו כמשמעו. בשונה ממשרות רבות הן בסקטור הפרטי והן בשירות המדינה, להיות שליח בשירות החוץ של המדינה מלבד להקרבה האישית הנדרשת, נדרשת הקרבה מבן הזוג. הקרבה שאותה הם חווים יום יום ושעה שעה מיומו הראשון של קורס הצוערים ואשר תימשך עם המעבר לארץ השירות ובכל מעבר עתידי מדינת שירות אחת למדינת שירות אחרת ובחזרה הביתה לישראל. הקרבה זו הכוללת הסתגלות למציאות חדשה, שינוי תעסוקתי, שינויים חברתיים, שינויי אקלים וסביבתיים. בניגוד אלינו, ההקרבה של בני הזוג, לא נעשית מתוך בחירת מקצוע הדיפלומטיה אלא מתוך בחירה המונעת מאהבה ועל כן היא היפה מכולן.

"ונדמה היה לי שהארץ שהלכתי עליה, והרחובות שעברתי בהם, וכל העולם כולו, אינם אלא פרוזדור לבית זה" (ש"י עגנון)